בשיחות רעים עם קולגות שלי בארץ ובעולם התברר כי הוטרינרים תדיר נשאלים שאלות כגון אלו.
במידה ורופא וטרינר ביצע דיאגנוזה טובה, השתמש בטכנולוגיה עדכנית, שיתף את הלקוח בממצאיו והסביר כיאות על הבעיה הרפואית, וגולת הכותרת כמובן, לאחר ריפוי מוצלח, יש התוהים: אם אתה רופא כל כך טוב מדוע זה לא פנית לרפואת אנשים?
הציבור לא אומר זאת במפורש אולם אני מניח כי עמוק בליבם יש הסוברים כי זהו סוג של "בזבוז" משאבים מנטאליים, להיות רופא של חיות בעוד שיכולת להשקיע את האינטלקט שלך בהצלת חייהם של בני אדם.
כאילו יש מעין חלוקה ברורה, הטובים ברופאים ירפאו בני אדם, והפחות טובים יטפלו בחיות!
אדם בוחר לעסוק ברפואה וטרינרית מסיבות שונות. איש איש ונימוקיו עימו.
אני מניח שקודם כל ומעל לכל, חייב אדם לאהוב בעלי חיים בכל מאודו בכדי לשאוף ללמוד ולעסוק במקצוע זה.
מבחינה שכלתנית למדנו בביה"ס לווטרינריה כי לרופא הווטרינר יש שליחות בעולמנו המחולקת ל-3 חלקים:
א. מניעת העברת מחלות מבע"ח לאדם
ב. מניעת העברת מחלות מבע"ח לבע"ח
ג. מניעת צער בעלי חיים.
מסיבות רבות ומגוונות, שלא כאן המקום לפרטן, הפך לימוד מקצוע הווטרינריה לנחשק מאד בארץ ובעולם, בייחוד בשנים האחרונות, וקשה מאד להתקבל למוסדות לימוד המכשירים רופאים וטרינריים, וקשה עוד יותר לסיים את הלימודים בהצלחה ולהגיע לתעודה הנכספת.
יש המגלים אכזבה בתום הלימודים שכן הילת הרומנטיקה שאופפת את המקצוע מתפוגגת לה עת מתנפצות האשליות אל סלעי המציאות הקשה.
רופאים של בני אדם נהנים ממקצוענות ומומחיות רבים, ציוד מתקדם וחדיש יותר, מעבדות משוכללות, ותקציבי מחקר לא מעטים, והרפואה היא גם יותר פרטנית, דהיינו יחס ישיר בין רופא/חולה, בעוד שהרופא הווטרינר מעצם מהותו מתפרס על תחומי דעת נרחבים יותר, הציוד הרפואי בסיסי יותר, תקציבי המחקר מועטים, וברוב המקרים הוא עוסק ברפואת עדר, כאשר בסופו של דבר, מרבית הפציינטים שלו סופם שיגיעו לצלחת של מאן דהו!
אני כמובן מקצין במקצת, ובכל מקצוע קיימות וריאציות על הנושאים השונים, אולם בכל אופן זהו הרושם המקובע בציבור, לפחות בישראל.
עקב העובדה שבזמן לימודי בבית הספר לווטרינריה בישראל עבדתי גם כאיש מעבדה במרכז הרפואי בת"א, יצא לי לבחון מקרוב את שתי הדיסציפלינות.
במאמר זה אספר על מקצת חוויותיי כסטודנט לווטרינריה בבית חולים לבני אדם דווקא.
אני מניח כי בעקבות סיפורים אלו יובן מדוע אישית בחרתי לעסוק ברפואה וטרינרית ולא ברפואה של בני אדם. ( לא שאי פעם פקפקתי בדרך בה בחרתי ללמוד ולעבוד, אלא שדעתי התחזקה ביתר שאת בעקבות אותם אירועים אותם אתאר כאן).
מחלה קשה בילדה
המחלקה הנוראה, הכאובה וההרואית ביותר בעיני הייתה אונקולוגית ילדים. אמנם רוב הזמן אני הייתי ספון במעבדה בזמן המשמרת שלי, אלא שמדי פעם הזעיקו אותי למחלקות השונות, דווקא כיוון שהפרסונל ידע כי אני סטודנט לרפואה וטרינרית.
זכורה לי ילדה מתוקה אחת, בת 4-5 שנים, חולת לויקמיה, לימור (שם בדוי), אשר נאלצה לעבור בדיקות דם מכאיבות,יומיומיות, מספר פעמים ביום, כמו גם דגימות תדירות של מח עצם.
היא כל כך שנאה בדיקות אלו ופחדה מהן, שפיתחה התנגדות נפשית כנגד כל איש צוות רפואי, ונהגה לפרוץ ביללות אימה כל אימת שמי מן האחיות או הרופאים ניגשו אליה.
כך קרה שבכל עת שצריכים היו לקחת ממנה דם , הובאו למחלקה אחיות ורופאים ממחלקות אחרות בביה"ח.
מהר מאד היא זיהתה את כל אנשי הסגל הרפואי בבית החולים, ולא אפשרה לאיש לגשת אליה.
בצר לה, פנתה אליי האחות הראשית בבית החולים וביקשה שאני אלך ואוציא לה דם בעצמי.
ואכן, ניגשתי בלב הולם לביצוע המשימה, באתי לבוש בבגדים רגילים, ללא חלוק רופא, הצגתי את עצמי והתיישבתי בשיפולי המיטה תוך שאני מספר לה חוויות על הכלבים והחתולים שלי.
התחלתי להפליג בסיפורים מהווי ביה"ח הווטרינרי בבית דגן, ולימור הקשיבה לי בעניין רב.
היא הייתה מוקסמת במיוחד לשמוע סיפורים על כלבות ממליטות.
הבטחתי לה כי במידה ותיתן לי להוציא לה דם ללא בעיות , אשתדל להביא לה גור כלבים, ברגע שרופאיה ירשו זאת עת מערכת החיסון שלה תתחזק קמעה.
היא התרצתה ואפשרה לי באומץ רב להוציא לה דם מעקב רגל שמאל ( כבר לא היו לה וורידים שמישים בידיים וברגליים עקב הוצאות הדם המרובות). מסרתי את המבחנה לאחות הראשית שהמתינה כל העת מעבר למחיצה,
נשארתי לפטפט עם לימור עוד מספר דקות, ולמדתי איזו ילדה חכמה ונבונה היא, הדואגת להיראות יפה בכל עת, התקשטה עם עגילים ומעט אודם על אף גילה הצעיר וראשה הקירח לחלוטין.
בשבוע שלאחר מכן באתי למיטתה 3 פעמים בכל משמרת, בכל פעם סיפרתי לה סיפורי כלבים, והיא אפשרה לי להוציא לה דם.
בדיקות הדם הראו שיפור רב במצבה בימים הבאים, נראה היה שהכמוטיראפיה עושה את פעולתה כיאות.
ביום העשירי, ניגשתי למיטתה, ולאכזבתי הרבה היא פרצה בבכי למראי, נמאס לה כנראה שאני מוציא לה דם.
היא ביקשה שרק אספר לה סיפורים ולא אוציא לה דם בעצמי.
הסכמתי לתנאי זה, ונשארתי לשוחח עימה בזמן שסטאז'ר לרפואה חדש הוציא לה דם במקומי.
במשמרת הבאה שלי בבית החולים הכנתי לה הפתעה, הבאתי גור כלבים חמוד ויפהפה, רטריבר זהוב שהמליטה הכלבה של אחד התלמידים מעמיתיי ללימודים. דאגנו לשים לו סרט כחול סביב הצוואר, כמו בעטיפת מתנה. החבאתי את הגור בכיס הפנימי של חלוק המעבדה שלי, והתגנבתי למחלקת האונקולוגיה בלי שהאחות האחראית חמורת הסבר תבחין במעשיי.
ניגשתי למיטתה של לימור, וראיתי שהיא מסודרת מתמיד, סדיניה מתוחים ונקיים כאילו איש לא שכב בה מעולם. ניגשתי לאחות האחראית ושאלתי "...איפה לימור?" "היא נפטרה בפתאומיות לפני שעתיים" - ענתה האחות - "נרדמה לשנת צהריים ולא התעוררה יותר..."
שנים מאוחר יותר, צף ועלה בי זיכרון אותן שעות שבילינו יחד לימור ואני, עת יזמנו ופיתחנו את תחום הסיוע הטיפולי לבני אדם בעזרת בעלי חיים.
ד"ר אבי ליליאן
רופא וטרינר
מנהל מיכללת מגן דוד ירוק
יו"ר מפלגת הירוקים ברמת גן
רופא וטרינר
מנהל מיכללת מגן דוד ירוק
יו"ר מפלגת הירוקים ברמת גן
